top of page

עוד על פולסיישן - לאוהבים להעמיק ולחקור...

   

 אנישה דילון, מייסדת השיטה

איך זה התפתח?

וילהלם רייך

לקראת סוף שנות השלושים רייך החל לטפל בחולים מחוץ לגבולות של הפסיכואנליזה.

לראשונה הוא הציג את העקרונות של מה שכינה vegetotherapy - המערבת את המטופל באופן שבו הוא מדמה בצורה פיזית את ההשפעות של רגשות מסוימים בתקווה להפעיל ולהרגיש אותם - במאמר שנקרא "Psychic contact and vegetative current" באוגוסט 1934.

הוא המשיך לפתח את טכניקה בין 1935 ל- 1940.

הוא התחיל לשבת ליד מטופליו, ולא מאחוריהם, והיה נוגע בהם, הן כדי להגביר את המודעות והן כדי להקל על המתח וההתכווצות בגוף.

מנקודת מבט פסיכואנליטית, זה ערער את עמדת הניטרליות בה המטפל הוא מסך ריק עליו המטופל מקרין את רצונותיו, אהבותיו, שנאותיו הונוירוזות שלו.

רייך כתב שהטאבו הפסיכואנליטי חיזק את הטאבו הנוירוטי של המטופל, וכי הוא רצה שמטופליו יראו בו אנושיות.

הוא היה לוחץ בחוזקה על "השריון הגופני", אגודלו או כף ידו לוחצים על לסתותיהם, צוואריהם, חזהם, גבם או ירכיהם, ומטרתן להמיס את הנוקשות השרירית שלהם.

 

הוא כתב כי פירוק זה של ה"שריון הגופני", החזיר את הזיכרון המודחק של המטופל מהילדות שהיווה סיבה להדחקה.

אם הסשן עבד כמתוכנן, הוא כתב שהוא יכול לראות גלי הנאה נעים בגופם, סדרה של תנועות ספונטניות ולא רצוניות.

רייך כינה את כל אלה בשם אחד- "הרפלקס האורגזמי".

צ'ארלס קלי

צ'ארלס קלי השקיע את עצמו כסטודנט וכנסיין בתנועה הרייכיאנית.

כתביו הרייכיאנים מציגים דיווחים על ביקורים עם רייך באורגונון, רנגליי, מיין, ניסויים עם ציוד וטכניקות רייכיאניות שונות.

לאחר מותו הטרגי של רייך בשנת 1957, קלי לא יכול היה לראות את אף אחד ממשיך בעבודה, ולכן ב -1960 הקים את המכון לחקר האינטרסיאנס, "ארגון מדעי וחינוכי המוקדש לחקר התהליך היצירתי בטבע" כפי שתואר אותו תהליך על ידי וילהלם רייך.

במהלך חמש השנים הבאות הוא פרסם את "התהליך היצירתי" ככלי למחקר שלו ושל אחרים על התיאוריות והניסויים של רייך, תחילה בסטנפורד, קונטיקט ואחר כך בסנטה מוניקה, קליפורניה.

הוא היה הרוס מהיחס של ממשלת ארה"ב לרייך ועבודתו; הוא התפכח מתגובותיו ואדישותם של אורגונומים רבים ולא הצליח להשיג מימון למחקר מדעי.

והכי חשוב, עם זאת, הוא לקח מרייך כמה נקודות תיאורטיות עיקריות, במיוחד מקורו וערכו של שריון שרירים בגוף.

 

הוא ניתק את עצמו מהאורגונומיה ופיתח צורה משלו של תוכניות ניאו-רייכיאניות בשם Radix Education in Feeling, Purpose and Vision Improvement.

למרות השמות המרובים שניתנו באופן היסטורי לאנרגיית החיים, הוא בחר בכוונה ב"רדיקס", כלומר "שורש" או "סיבה", כדי להבדיל בין התיאוריות והפרקטיקות הייחודיות שלו, והמכון קיבל את שמו בשנת 1974.

 

אנישה דילון וצ'ארלס קלי

מילותיה של אנישה:

"בשנת 1971, בגיל עשרים ושתיים, נתקלתי בכתביו של וילהלם רייך.

קראתי את הכתבים הנבחרים שלו, שהעניקו לי סקירה של רעיונותיו, מחקריו הנרחבים ועבודותיו עם אנשים.

 

העבודה כללה עבודה פסיכולוגית / מילולית, אותה כינה ניתוח תווים, והוא גם תיאר כיצד, לאורך שנים של התניה הורית וחברתית, אנו מלמדים לשלוט ולהדחיק את רגשותינו, רגשותינו ומיניותנו.

אנו עושים זאת על ידי הידוק בלתי מודע של שרירים כדי לאפק חיוּת, ביטוי וזרימת אנרגיית החיים בגוף.

 

רייך כינה את המתחים האלה "שריון שרירי" והטכניקות שפיתח עם הגוף נועדו לשחרר את המתחים הללו.

 

השיטות שלו השתמשו בנשימה, בתנועת גוף ובביטוי רגשי פעיל של כל האנרגיות הללו - פחד, כעס, כאב ואפילו שמחה ואהבה - כדי להשתחרר מהדיכוי.

מצאתי את הכתבים שלו, ואת ההבנה הייחודית שלו, כל כך מרגשים שהתחלתי לחפש מקום שבו אוכל לחוות את העבודה הזו שעליה דיבר רייך.

הייתי גרה בקליפורניה לא הייתי צריכה לחפש רחוק - היו הרבה מורים זמינים, בשיטות המעודכנות ביותר בצמיחה אישית.

בקטלוג של מכון אסלן שמתי לב שבקרוב תתקיים הרצאה של פסיכולוג ניאו-רייכיאן, צ'רלס קלי, מנהל סדנת אינטרנסיאנס (לימים מכון "רדיקס").

זה היה כל מה שקיוויתי אליו, ומיד נרשמתי לקורס בסוף שבוע.

זו הייתה חוויה שמשנה חיים, ואחרי סוף שבוע שני התקבלתי להכשרת המורים שלו במכון רדיקס וסיימתי שנתיים וחצי אחר כך, בשנת 1974.

 

כסטודנטית הראשונה של קלי, התמזל מזלי שהתחלתי להכיר את ריצ'רד פרייס, מנהל לשעבר של מכון אסלן בביג סור, קליפורניה, ופרייס הזמין אותי להוביל שם תוכניות, ובסופו של דבר להיות מורה ל"רדיקס" באסאלן.

מבחינתי זו הייתה זמן של שקיעה בשיטות הפסיכולוגיה הניסיונית ותורתה של התנועה החדשה של פוטנציאל אנושי שהחלה בשנות השישים. הרגשתי השראה משלל הצורות של הצמיחה האישית שהיו באסאלן.

מכון אסלן היה מקום בו פסיכולוגיה ורוחניות החלו להיפגש, ולהשתלב ולהשפיע זה על זה.

בשנות השישים והשבעים הייתה בריזה מוחשית הנושבת מהמזרח, בצורה של זן בודהיזם, יוגה, טאי צ'י, ושיטות רבות אחרות שנלמדו באסלן ובקליפורניה.

האפשרות הזו לרוחניות שאינה מבוססת על הנצרות הייתה משיכה אדירה עליי, והתחלתי להיות כמהה להבנה עמוקה יותר של המדיטציה ממה שיכולתי למצוא בפסיכולוגיה המערבית."

עוד מידע על פולסיישן ניתן למצוא באתר הרישמי.

aneesha2016-200pxwide_1_edited.jpg
bottom of page