.png)
כשהיית ילדה קטנה היית כל כך חיה (alive) אנרגיית החיים זרמה בך בחופשיות...
צחקת כשהיה לך נעים, בכית בקול כשכאב, צעקת, צרחת, רקעת בידייך וברגלייך כשכעסת, רעדת כשפחדת, דיברת את שאת מרגישה, השמעת קולות , נשמת. חיית.
אם משהו הכעיס אותך, האנרגיה (הרגש), התחילה לנוע מלמטה כלפי מעלה. זאת על מנת לצאת החוצה דרך הפריפריה של הגוף: ע"י הקול- בצעקות, ע"י תנועה- הנפת אגרופים ורקיעת הרגליים והנשימה שמעמיקה...
כל אלו עוזרים לאנרגיה לצאת ולהשתחרר מהגוף כדי לישמור על איזון והרמוניה.
ואז הם אמרו לך: "מספיק"! "גברים לא בוכים", "תפסיק להשתולל" "תפסיק לצעוק" תהיה רגוע ותשב בשקט.
לא הקשבת להם, כי איך אפשר בכלל להפסיק את הזרימה הטבעית של אנרגיית החיים?! הם המשיכו להגיד ש"די", הענישו, לא אהבו אותך כשאתה בוכה. (או לפחות כך הרגשת)
היית כל כולך תלויה בהם, ילדה קטנה חסרת כל שמאוד צריכה את האהבה מהוריה, קורת גג ואוכל ואת ההערכה והאהבה מה"גדולים.
ואז כדי לשרוד, מערכת חכמה מאוד התחילה לפעול בגופך בלי שהיית מודע.
כאב לך שהכדור שלך הלך לאיבוד. כאב התחיל לעלות בגוף, אנרגייה שמובילה רגש- אנרגיה שהיא רגש, הרגשת את הכאב בבטן הרגשת שהכאב מטפס לאזור הסרעפת... ובאותו רגע הייתה הבנה בגוף שאם הכאב יעבור את הסרעפת ויעלה מעלה, בכי יגיע לבסוף, וכולם יראו שאתה בוכה ואולי יצחקו עליך, אולי יענישו.
עצרת את הנשימה, וכבר לא הרגשת כל כך את הכאב רובו נשאר בבטן, אך קצת מהכאב הצליח והזדחל אל החזה, הרגשת עצב באזור הלב, כאב לך.
דמעות התחילו לעלות במעלה גרונך, שמת לב לזה ובלעת אותן כדי שלא יראו ולא ידעו איך אתה מרגיש!! מחנק בגרון, פה רועד מעט, גבות לוחצות אחת את השניה, עיניים מתוחות, לא רואים כאב על פניך, "ניצחת" את הכאב, ניצלת מעונש, או מלהיות לצחוק בעיני האחר.
פנייך הפכו למסיכה, הפכו לקשות מאובנות, לא מביעות. תמיד באותה הארשת של רצינות. (או צחוק שמסתיר כל כך הרבה כאב) גרונך נעשה מתוח וחנוק, בית החזה מתוח, כבר פחות מרגיש, פחות אוהב, פחות מאמין, את כמעט ולא נושמת, הבטן קשה ואת כמעט ולא מרגישה אותה - אלא אם כן היא כואבת, והאגן מלא באשמה ובושה.
מילד חי- למבוגר מאובן, משוריין, חסר חיוניות. חי "בערך". אולי לא מרגיש עצב, כעס ופחד, הרגשות ה"מפחידים" קבורים עמוק עמוק אך המחיר הוא זה שאתה כבר לא מרגיש גם אהבה, שמחה ועונג.
פיצול אנרגטי בגוף.
הגוף בכאב, אך הפנים מראות שמחה הגוף רוצה לשקשק ולשחרר פחד אך הוא קפוא ומלא בחרדה.
השריון הזה הוא מופלא ואהוב!.
הוא עזר לך מאוד כשהיית תלויה בהם והיית צריכה לשרוד.
אך היום, אינך צריכה אותו כל כך עבה, את יכולה לשחרר הרבה הרבה ממנו.
לתת לספונטניות ולאותנטיות להיות, לבכות, לכעוס, לצחוק ולאהוב.
לאהוב את עצמך
לחזור להרגיש חיה וחיונית.
לתת לעינייך להראות את שבתוכך בלי פחד, לתת לפיך לדבר את האמת שלך, לתת לידיך לחבק כשהן אוהבות, לנשום - אבל באמת!, לתת לבטן להרגיש גם את מה ששנים רבות אתה מדחיק מעצמך, לתת לאגן ולאיברי המין תנועה, עונג וביטוי ללא אשמה ובושה! לחגגוג ולהנות את אנרגיית החיים שהיא זורמת בך, לחגוג את זה שאתה חי, להיות יצירה פועמת, תנועתית, ג'וסית ומרגישה- החוגגת את החיוניות שלה.
Comments