הסיפור שלי - חלק 1

היינו רודפות אחרי ה״משוגעת״ של השכונה, שתיתן לנו קצת אינפורמציה על איך מביאים ילדים לעולם, היא זרקה לנו רמז עם חיוך מלא בשיניים רקובות: ״זה מתחיל עם האות ז׳״… חברותי ואני ישר הקמנו וועדה בה שברנו את הראש להבין למה היא התכוונה.

זוכרת איך הייתי מביאה את הקניות מהאוטו של אבא ביום שישי ונשארת עוד קצת באוטו כדי לשמוע מוזיקה של חילונים, התמוגגתי על כל רגע של האזנה! נשארתי שם עד שכבר הייתי צריכה לחזור לבית כדי לא לעורר חשד. זוכרת איך הייתי רואה סרטים שמתנשקים בהם (אפילו אמריקן פאי!) ומעבירה מהר לסרט חרדי כשר כשימשהו נכנס לחדר. זוכרת איך הבנים בישיבה ליד בית הספר ריגשו אותי!

מגיל 10 העולם שמחוץ לבועה החרדית קרא לי, ריגש ומשך אותי. רציתי לדעת עוד ועוד ורציתי לדעת הכל!

זה לא היה פשוט מכיוון שהעולם שבחוץ - הוא כל מה שרע בערך בעיני החברה החרדית: לא צנוע. אסור. טמא. גוי. גהינום. עבירות וחטאים. לא לא לא.

הרבה מאוד שואלים אותי, איך החלטתי לחזור בשאלה. קודם כל אני לא מתחברת לביטוי הזה -מילים לא מובנות שמכניסות לתוך הגדרה דבר כזה אמורפי ואישי. אני תמיד עונה שזו לא היתה החלטה. לא קמתי בבוקר והחלטתי לעזוב את כל הערכים שגדלתי עליהם, את הקהילה, המשפחה, בית הספר והחברות, לעשות תכנות מחדש ולקרוא לו ״חזרה בשאלה״.

עבורי, זה היה תהליך הדרגתי שהתחיל בסקרנות טהורה, משיכה לדברים שמרגישים לי טוב ועושים לי נעים ויחד עם זאת הבנה שהחברה שאני חיה בה לא מקבלת את זה ושאסור לי להיתפס.

לא היו לי שאלות כמו ״האם יש אלוהים בשמיים או לא״, זה לא מה שהעסיק אותי. אלא רק דחף עז וברור אל מה שחי ונוצץ, מה שמעניין ומסקרן אותי - ופשוט הלכתי על זה.

בגילאים 10-14 הייתי עוד ילדה בבית ספר יסודי, ״בית יעקב״, האופציה לעזוב את הבית ובית הספר לא היתה על הפרק, כן יכלתי להסתיר ולהתחבא עם הרבה פחד, הסתרה ושקרים.

בכיתה ח׳ (גיל 14) הגיע השלב שבו אני אמורה לבחור את הסמינר החרדי שלי לכיתות ט׳ עד יב׳, או יותר נכון שהסמינר יבחר בי… זה לא ברור מאליו פשוט לבחור סמינר ולהתקבל אליו, למה? כי אני ספרדיה וספרדיה שחשודה כ״מקולקלת״ (זה אשכרה הכינוי למי שמתעניינת בעולם שמחוץ לעולם החרדי), המזל שלי היה שהייתי מאוד טובה בלימודים, המצטיינת של השכבה כזה, אז היה לי יותר סיכוי… אך המעמד הזה של הצורך להרשים ושיקבלו אותי - הגביר מאוד את המתח בחיי הדיי כפולים: תחומי העניין שלי והבועה החרדית, הבועה קראה לי להיסתגר בה וחלילה לא לנפץ אותה, בזמן קריטי זה.

הגיעה הזמן לעלות לכתה ט׳ והסמינר שהבטיח לי מקום אצלו החליט לא לקבל אותי לפתע פתאום, התחילה שנת הלימודים ואני נשארתי בבית בלי לקבל יותר מידי הסברים, בסוף סמינר אחר ״קיבל״ אותי.

הפיצול המשיך והחריף, פתאום התעניינתי גם ביציאות למרכז העיר (ירושלים), שהיו BIG NO להורי או לסמינר, התעניינתי בבנים, הופעות, בחגיגות יום העצמאות… נאלצתי לעשות הכל בחשאי ולא עלה בדעתי להיות אני בגלוי, לא עלה בדעתי להינטש ולהיזרק ע״י החברה כולה והמשפחה. אז בחרתי להמשיך להיקרע ולפחד בין בועה סגורה חרדית בה אני תלמידת סמינר עם גרבייים, חולצה תכולה סגורה עד הצוואר וחצאית קפלים שמגיעה עד אמצע השוק וחלילה לא קצרה או ארוכה יותר (קצר זה חשוף מידי, ארוך זה זרוק מידי) לבין משיכה למוזיקה החילונית, להכרויות עם בנים, ליצאות, בילויים ובגדים קצת יותר קצרים, צמודים, צבעוניים.

בת שמדברת עם בן?? זה האיסור הכי גדול שיש. כל הכללים והחוקים הם כדי לא להגיע למצב הזה, כל ההפרדות בין בנים לבנות בחתונות, בבית הספר (למדתי רק עם בנות), בבית הכנסת, באוטובוסים ובכל מקום בעצם הם כדי לא להגיע למצב בו אהיה יפה מידי והגבר יתפתה לדבר איתי. ולגעת לפני חתונה?? אוי ואבוי. אבל אני בגיל 15 הכרתי בחור בן 18, אהבתי הראשונה. נהיינו חברים, זוג! וזה הפך את הכל. הכלים נשברו, עידן השקרים התחיל להסתיים עם דם יזע והרבה דמעות והתחלתי לצאת לחופשי. לא לגמרי עדיין בשלב הזה, אבל כבר לא הסתרתי הכל וקצת השתחררתי מהחיים הכפולים, מהמסיכה.

גיל ההתבגרות + ההכרות עם הבחור, החשיפה מול ההורים והבית הספר כל אילו גרמו לי לחצות את הסף אל עבר החופש!

איך זה קרה? מה גרם לי לעמוד מול כל העולם שלי אז, לומר ״זאת אני״ ולסכן את כל הקרקע שלי? מה האתגרים שפגשתי בדרך? מה הם הרגעים ששינו את חיי לתמיד? איך חופש ואותנטיות הפכו להיות החיים שלי? איך הגעתי לתחושה עמוקה של ״להיות בבית״ גם כשלא היה לי בית? כל זאת ועוד בפוסטים הבאים שיעלו בשבוע הקרוב… האם התחברת? האם ראית את עצמך בסיפור באיזשהו אופן? האם חווית חוויות דומות? אשמח לקרוא אותך. תמונה שלי בת 18, קצת גדלתי אך העיניים דיי דומות לעיני בגיל 11-15 מעניין יהיה למצוא תמונה מהגילאים האלה, לא מצאתי בינתיים..