התמסרות

הרגע הזה שבו הוא קשור בחבלים, בהרפיה מוחלטת, שוכב על המזרון, בנעימות אינסופית, אלוהית… צולל למעמקי האוקיינוס היקומי, כמו גל שחזר הביתה….

אני יושבת שם איתו (או איתה), פשוט יושבת, לא עושה שום דבר ונותנת להתמסרות המקודשת הזאת להיות, למפגש של אדם עם טבעו האמיתי, עם החזרה הביתה…

כך זה נמשך לזמן מה, החלק האחרון של הסשן… נקודת הסיום של הסשן מתקרבת ולאט לאט אני מחזירה אותה אל החלל, ומזמינה אותה לראות את העיניים שלי.

זה תמיד טיפה עצוב לי הרגע הזה, הייתי רוצה לאפשר לה או לו עוד ועוד זמן בתוך זה ולכן אני תמיד אומרת להם, שאין צורך לשנות שום דבר, ובדיוק עם אותה התחושה הם יכולים לאט לאט לפתוח את העיניים, מבלי לשנות כלום. והם פותחים… והמבט שנשקף מהעיניים… הו, אוקיינוס שקט של אהבה - זה הכי קרוב לבלתי יתואר.

מתירה את החבלים לאט לאט ואומרת להם שמה שהם מרגישים, זה לא משהו שאני נתתי להם. זה שלהם, זה איתם, זה היקום, זה המקור ממנו באו ואליו ישובו, זה מה שתמיד כאן בנו וסביבנו וכאן, בסשן, בעזרתי, הם נזכרו באפשרות להרפות ולהתמסר.

החבל תמך בזה וההנחיה שלי, אך ההתמסרות הזאת היא לא באמת פעולה שעושים. אין צורך במישהו נוסף להתמסר לו. זה מצב הוויתי. והן נזכרות… כמה מתוקה היא ההזכרות באמון, בכניעה והתמסרות, לאהבה, ליקום. כמה נעים לפתוח את הדלת לאלוהי.

אני כאן בשירות להזכיר לך את ההתמסרות עם שותפיי החבלים, הנשימה והעבודה עם הגוף שעוזרים לנו לשחרר מתחים מהגוף ואז תומכים בנו במפגש עם כוח החיים ועם הריק והכל אל עבר בליס ונעימות שהולכת איתנו כי נזכרנו.

מזמינה אותך למפגש כזה איתי: Deep Relaxation Journey *לכל המגדרים

המון אהבה אליך אלה סטיאם