לאהוב את עצמי

מגיל מאוד קטן החברה כולה חינכה אותנו כמה זה חשוב להיות בשביל האחר, לעזור לאחר, לאהוב את האחר ולרובנו לא סיפרו כמה זה חשוב להיות שם בשבילנו כשאנחנו צריכים אותנו, לאהוב את כל חלקנו, לשים אותנו במקום הראשון, לקבל את כל קשת הרגשות שלנו, לשים גבולות כשצריך ולהביע את הצרכים שלנו.

גדלנו לתוך תפיסה שאם אנחנו ממלאים לאחר את צרכיו ודואגים לו קודם אז אנחנו נוהגים בצורה נכונה ורק ככה נזכה לאהבה.

כי מה יגידו אם אסרב? אם אעמוד על שלי? אם אשים גבול? אם אביע את הצורך שלי? אם אדאג לעצמי קודם?

יפסיקו לאהוב אותי.

יש לנו פחד שלא יאהבו אותנו, שיפסיקו לאהוב אותנו.

זה פחד שאיתנו מהילדות, לחלקנו הוא נמצא במודע ולחלקנו הוא נמצא במרתפי התת מודע...

אמונה זו נבנתה בילדות, כשלא שמו לב לצרכים שלנו והבנו שאנחנו לא חשובים, כשרצינו להביע רגש ואמרו לנו שזה לא טוב, אז למדנו לבלוע את הדמעות, את הכעסים, את הרצונות והתשוקות וכך לאט לאט הפכנו לרחוקים מהטבע האוהב שלנו, מעצמנו, מאהבה שאנחנו.

כי להיות כמו שאני = לא יאהבו אותי.

המוח שלנו המסור בנה אישיות שכל תפקידה לתת לנו אפשרות לשרוד,

כדי שיאהבו אותנו.

אך כבר אין לנו צורך באמונות האלה כיום

אנחנו מוגנים ובטוחים

ואהבה היא המהות שלנו,

אם רק ניפתח אליה

וניתן אותה לעצמנו

ונהיה החברים הכי טובים שלנו!

ממקום כזה ורק ממקום כזה-

נוכל לאהוב באמת את האחר.

ללא פחד,

פחד לא יכול להיות בסיס לאהבה.

נאהב מתוך שיתוף של האהבה שמציפה אותנו.