top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תElaSatyam

מילדים אותנטיים למבוגרים רציניים - איך זה קרה?

אנחנו לא יכולים פשוט לצפות שהרגשות שלנו יזרמו בחופשיות ובקלות, כאשר חונכנו בעולם שבנוי על ההדחקה שלהם.


לדוגמה, מערכת החינוך שלנו נועדה לקחת ילד.ה בגיל כל כך צעיר, לגרום לילד הזה לשבת ליד השולחן, להקשיב למה שהמורה מסביר ולהרים את ידו כשהוא צריך לשאול משהו. הילד חייב לפעול לפי הכללים ואם הילד הזה לא ממלא אחר הכללים, צועקים עליו, הוא נענש, מבודד ומקבל מכתבי אזהרה. בסופו של דבר אותו ילד יצטרך לגשת למבחן ובהתבסס על יכולתו של הילד לעקוב אחר הכללים, ולכתוב את התשובות הנכונות- הילד הזה יקבל ציון. טוב או רע.


דוגמה נוספת, הורים המחליטים בשביל הילדים מה לאכול, מתי לישון, ומה לעשות. מפריעים שוב ושוב לספייס של ילדיהם, נוגעים בלי רשות, נכנסים לחדרם בלי רשות. וכשהילד או הילדה מתעצבנים וכועסים, רגש טבעי כשגבול נחצה, מראים להם בצורה ממש ברורה שאסור להם להביע כזה רגש!, הם נענשים או פשוט לא אהובים כשהם מבטאים זעם, רגש בריא וטבעי במקרים של חציית גבולות. הם עצובים ובוכים כי הציור שלהם נרטב, ומראים להם שזה שטויות לבכות על ציור וכך הילדים לומדים לבלוע את הדמעות, להדק היטב את הלסתות כדי לא לפלוט זעם וללכת נגד עצמם.


המערכת שילדים/ות מבלים/ות בה את רוב ילדותם/ן פגומה מיסודה.


כי אין מקום לטפח את הרוח האינדיבידואלית של הילד/ה, אין מקום לראות, להרגיש ולהתכוונן לצרכיו/ה של אותו ילד/ה, אין מקום לאמפתיה או הבנה של הגוף הרגשי שלו/ה.


כאשר מלמדים אותנו לנוע נגד הזרם של מה שמתרחש בנו באופן טבעי במשך כל כך הרבה זמן, אנחנו מתוכנתים לדחוף נגד עצמנו - להדחיק וליצור תנועה לא טבעית בתוכנו, מלחמה פנימית מתמשכת.


התוצאה היא שמילדים טבעיים, שמחים ומלאי חיים אנו הופכים למבוגרים רציניים, עצובים ומאוד מאוד רחוקים מהטבע שלנו, ממה שעושה לנו טוב, מהגוף שלנו ומהחיות שלנו. ממש רובוטים. אנו מתקשרים אחד עם השניה בצורה שטחית, דרך ההגנות שיצרנו כדי לא להרגיש, דרך הגנות שיצרנו על ליבנו שהרגיש כל כך נבגד. ובעצם, שריון פוגש שריון, מסיכה פוגשת מסיכה ופחות ופחות קל להיפתח לתקשורת פתוחה, רכה וכנה כמו הטבע של הלב האוהב שלנו והמהות האוהבת שלנו (אוהבת= לא מתנגדת לזרימה הטבעית של החיים שהיא אהבה)

הלב האנושי היפה לעולם לא נסגר, אבל עם הזמן למדנו דרך המוח ופיתוח שרירים מתוחים סביבו, איך להגן עליו שוב ושוב.


היום אנו בטוחים יותר להיות אנחנו. נכון לא במאה אחוז ולא תמיד אבל הרבה יותר בטוחים מהזמן בו היינו ילדים/מתבגרים. כילדים חיינו ממש היו תלויים ביכולת שלנו להדחיק ביטויים ספונטניים ורגשות.


נשאלת השאלה, כיצד נוכל לאפשר למנגנון ההגנה הזה לנוע בגוף ולהשתחרר כך שהוא יכול לבוא לידי ביטוי בכל צורה שהיא (זעם, פחד, כאב) תוך תחושת ביטחון לבטא זאת עד שההגנה תתמוסס ותתרכך לגמרי, כיצד נוכל להגיע למצב בו נרגיש ונבין שאנחנו בטוחים במציאות הנוכחית, ואז נגיע להרפיה, פתיחות והתמסרות מחדש אל הטבע האמיתי שלנו וכתוצאה מזה - אל העולם?


הגנה זו יכולה להתרכך רק כאשר אנו מרגישים/ות שבטוח עבורנו להיפתח ולרכך את ההגנות. מאוד מאוד תומך כשמישהו יכול להחזיק מרחב ולהיות איתנו בצורה נייטרלית, בלי שיפוט ובלי לקחת שום דבר באופן אישי, בנוכחות אוהבת, בעבודה קבוצתית מוחזקת בצורה מקצועית או במפגשים פרטניים (אחרי שהוא/ היא עשו עבודה דומה ולא נבהלים מביטויים רגשיים).


בצורה כזאת של עבודה ישירה עם הגוף, עם הרגשות והתנועה הטבעית של אנרגיית החיים, קורה קסם: מה שיכול להיות שבועות של מרירות לא מודעת, מתחים כרוניים בגוף, בלבול אינסופי, כאב, ניתוק וכו׳ יכול להתבטא תוך 5 דקות ללא מילים.

כל רגש, הכי אינטנסיבי שיהיה, אם נחווה אותו בטוטאליות כמו שמרחבים כאלה מאפשרים:

1. הפריקה המוחלטת שלו לא תיקח יותר מרבע שעה - 20 דקות. 2. הופך להיות מענג - ללא ההתנגדות לרגש, הרגש הוא פשוט זרימה של אנרגיית חיים ששוטפת אותנו (וזה נעים…) 3. נחווה הרפיה, שחרור וחיות לאחר ביטוי של אותו הרגש.


בצורה הזאת אנו חוסכים/ות חודשים ואפילו שנים של טיפולים פסיכולוגיים והליכה סחור סחור.

כשעובדים עם הרגשות המודחקים, וההתנגדויות בצורה ישירה עם הגוף - הולכים ישר אל המקור, משחררים ומבטאים את שרוצה ביטוי ומחכה שם אולי כבר עשרות שנים וישר מרגישים הרפיה, שחרור וחיבור למהות שלנו, למה שאנו באמת לפני שהתחלנו ללכת נגדנו (כי לא היתה לנו ברירה).


אז אם את/ה, כמוני, היית מישהו שהרגיש מבודד, טיפש, לא במקום ולא באמת נראה בבית הספר, לא נראה ע״י ההורים, כמבוגר - מרגיש מתח, כאבים בגוף, קושי בביטוי עצמי, חוסר חיות וגעגוע עמוק אל מי שאת/ה באמת, דע -

זה לא היה קשור אליך, זו לא אשמתך, הכל התחיל כי המערכת של החינוך וגידול הילדים היא כל כך מעוותת (כך גם נהגו איתם)


אז (ובאחריותך) - היו אדיבים ועדינים לעצמכם כשאתם ממשיכים לנווט בנתיב הלב, כאשר אתם פורמים וממיסים את המחסומים בין האישיות שפיתחתם לבין הטבע שלכם.

חמלה. סבלנות. תהיו איתכם, לצידכם ובואו למרחבים שאני יוצרת אחרי שעברתי דרך משמועתית בחיי האישיים ודרך מקצועית שנתנו לי כלים רבים להחזיק מרחב המאפשר המסה של השריון, הסרה של המסיכה והרפיה, בחזרה אל הטבע שלך.


אוהבת אלה סטיאם




2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page