top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תElaSatyam

זיוף

האם את.ה באמת את.ה או שאת.ה רק מעמיד.ה פנים שאת.ה מישהי.ו שההמון רוצה שתהיי.ה?


נדרש אומץ לענות על שאלה זו בכנות.


כל כך הרבה א.נשים חיים את האמת הכואבת בה הם חיים חיים שההורים שלהם רוצים מראים את הפנים שהחברה תקבל בצורה סבירה עובדים בעבודות שסובלים בהם הרגלים שכבר לא משרתים אותם מינהגים דתיים שלא נוגעים בלב שלהם אומרים משהו אחד כשמתכוונים למשהו אחר מחייכים כשרוצים לצרוח בזעם

הגוף כואב מהמאמץ להדחיק ולסחוב את החיים מלאי ההתפשרות הם חווים קושי להיות באינטימיות (כי היא מצריכה כנות ואיך אפשר פתאום להראות את הפנים האמיתיות?!) קשה ליצור חברויות משמעותיות היצירתיות חסומה הביטוי האישי איננו ובמקום יש חיקוי ותחרותיות תסכול בחיי המין - המקום הזה הפראי, הטהור, שלא מכיר את הבולשיט…

יש את האלכוהול, כדי להשחרר קצת הוויד כדי להרפות בסוף היום ובסופשבוע התמכרות לקניות כדי להצדיק את העבודה הקשה בה הם משלמים בחיים שלהם, בזמן שלהם - תישע עד חמש, תישע עד חמש…. אבל היי, מתוכננת חופשה של חמישה ימים בעוד חודש, שם ינוחו, אך איזה פלא שהגוף גם בחופשה איננו מרפה והשקט לא מופיע כקסם….


הניתוק מהגוף הדיאטות החוזרות ונשנות הצומות והבולמוסים אובדן התמימות וההקשבה לגוף אובדן החיות, הזוהר, הספונטניות והיופי הרצינות התהומית המתח הכרוני והשרירים התפוסים מהצורך לדחוף את האנרגיה ושוב ושוב למטה, לכלוא אותה, לכלוא את החיות, להיות נגד החיים בצורה מתמשכת.


זה כואב ממש.


אני מכירה את הכאב הזה טוב טוב.


גדלתי בתוך חברה שמקדשת את זה, גדלתי כחרדית.

בית ספר חרדי שאסור להראות בו את גופי, את שמתחת לעצמות הבריח, את שמעל למרפקים, בית ספר בו מדדו לי מידי פעם את החצאית כדי לוודא שהיא 10 ס״מ מתחת לברך ולא פחות. השיער שלי תמיד היה לא צנוע, הסקרנות שלי- מסוכנת והרצון שלי לבחור אחרת - לא מקובל וגורר הוקעה מהחברה, מבית הספר ומהמשפחה.


עד היום אני מתפלאת מהדחף המדהים שהיה לי כבר בתחילת גיל העשרה, בסביבות גיל 10 התחלתי לבחור בי, במה שהרגיש לי חי, על אף כל האתגרים שהיו בדרך - והיו המון! סילוק מבית הספר, מהבית, מהמשפחה, מגורים ברחובות ועוד… וכל זאת פשוט היה שווה את החופש שלי ואת התחושה העמוקה הזאת שאני בבית (גם בלי בית).


כבר שנים רבות שאני חווה את החופש שבלהיות אני, עוד ועוד רבדים ממנו, כל פעם מתרחבת עוד ועוד בתוך הספירלה. חיה חיים יצירתיים בהם אני פשוט- אני! וגם עם המשפחה הדברים מסתדרים והיום אמא שלי - היא החברה הכי טובה שלי ומקבלת אותי בדיוק כמו שאני, עם אבא- יותר טוב, קצת יותר מאתגר אותו לשחרר את הציפיה לשינוי, והוא עדיין רוצה שאהיה כמוהו אך יותר פתוח ומקבל מבעבר.

אם את חווה את הכאב של להיות רחוקה מעצמך, הפנים שאתה מראה לעולם הם מסיכה ואת יודעת טוב מאוד שהחיים שאת חיה - הם לא שלך! אני קודם רוצה לשלוח אליך חיבוק חם ואוהב ולספר לך שיש חיים אחרים - החיים שלך! חיים שנובעים מנשמתך ומהחיבור שלך עם החיים! וזו זכותך מלידה להיות אתה במלואך.


מרגישה שמסע חיי הוביל אותי לתת את השירות הזה עבור אילו שנמצאים בשלב של הקושי, הקונפליקט והמסיכה. כל חיי הם הכשרה אחת ענקית (פלוס הכשרות בהם למדתי כלים מופלאים) כדי לתמוך בך ולקבל אותך בדיוק כמו שאת והכי חשוב שתדעי שאת יכולה להיות זאת עבורך. לחבק אותך, להסכים לך ולהעז לחיות את חייך בכל מחיר.

תהיי את! כל יום, עוד קצת.


יש תקווה, מחר יאיר השחר.


עידן העדרים מתחיל לדעוך ועידן החיבור לחיים, ליצרתיות, לחופש כבר כאן.


אמן.



האם התחברת? תגיד.י איתי אמן לזה?? סקרנית ממש לקרוא אותך בתגובות.


7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page